רופאים יקרים, הגיע הזמן להתאמן על אמפתיה כלפי נשים

מתוך: כתבה מעיתון "הארץ".


אשה מגיעה למוקד נשים לאחר שגילתה שהרתה אבל באולטרה סאונד לא נראה שק היריון. היא מתפשטת מול הרופא שאומר לה: "רק שזה לא היריון מחוץ לרחם, זה הכי גרוע!". בחשש גדול היא מתחילה את הבדיקה ואז מגלה שזה אכן היריון מחוץ לרחם, מצב שיכול להיות מסוכן ודורש טיפול מתאים.




אשה הרה נכנסת בפעם הראשונה בחייה לחדר ניתוח. האורות שם בוהקים, החדר קפוא והיא לבדה. מסביבה רופאים עסוקים. לפני כמה שעות גילתה שדופק העובר נדם והיא צריכה לעבור הפלה. היא בוכה על המיטה בחדר הניתוח אבל איש לא מתייחס אליה. אנשי הצוות הרפואי מחזיקים את רגליה בעודה ערה וקושרים אותן למיטה, אך למזלה ההרדמה מתחילה לפעול.

אשה עוברת בין רופאים לבירור לאחר הפלות חוזרות. היא מספרת את הסיפורים שוב ושוב. בחלק מהמקרים אין עיניים שיפגשו את הסיפור שלה, הן תקועות במסך המחשב ובהקלדה. היא עייפה ועצובה, ורק רוצה שהסיבוב האינסופי ייגמר ושתמצא תשובה.

עכשיו דמיינו לעצמכם שכל הדברים האלה קרו לאותה האשה. נסו להרגיש מה עובר עליה כשהיא נתקלת פעם אחר פעם ביחס כזה.


נשים נושאות בתוכן צלקות ומתחת לכל צלקת חבוי סיפור: קשיי כניסה להיריון, טיפולי פוריות, בדיקות חודרניות, זריקות, הורמונים, הפלות, ניתוחים, לידות טראומטיות, לידות שקטות ודיכאונות לאחר לידה, וזה עוד בלי להיכנס להיסטוריה טרום ההיריון, פוסט טראומה או פגיעה מינית. בכל פעם שאשה פוגשת רופאי נשים היא פותחת את כל הצלקות וכל הסודות שגופה ולבה שומרים.


בתי החולים והמרפאות הם זירות מנותקות מחיי היומיום שלנו, אך כנשים אנחנו מגיעות אליהם באופן תדיר גם כשאנחנו בריאות. אנו מתפשטות ממכלול הזהויות, התארים וההישגים שלנו והופכות להיות מטופלות, תיק רפואי עם מספר. האוטונומיה שלנו על גופנו מתערערת במרחב הכוח הזה שבו אנו מוצאות את עצמנו בתחתית ההיררכיה מול אוטוריטת הידע.


פעמים רבות אנחנו פוגשות רופאים עייפים, מותשים ולחוצים. בקופת החולים מוקצבות לנו דקות ספורות, ואם זה בבית החולים אנחנו חלקיק קטן ממשמרת ארוכה כל כך. התוצאה היא שכשרופא פוגע במטופלת, או אומר משהו לא לעניין, אין לה מרחב להבין שנפגעה, לעכל את הפגיעה ולהגיב לה. יותר מדי נשים יוצאות הלומות מטיפול רפואי, עם זיכרון של חוויה קשה שלא נשכח גם כמה עשורים אחרי שהתרחשה.

הדינמיקה הזו קיימת מפני שבמערכת הבריאות ישנה פעמים רבות הפרדה הרמטית ביחס שבין הגוף לנפש במהלך טיפול רפואי. באחרונה התפרסם מקרה של אשה הסובלת מווסטיבולודיניה, תסמונת כרונית הגורמת כאבי תופת במגע בפתח הנרתיק. האשה הזו הגיעה לבדיקת פאפ פשוטה עם אישור רפואי לביצוע פרוצדורה בהרדמה, אך הרופא חשב שהיא "היסטרית" ו"מגזימה", התעלם מההתוויה הרפואית וביצע בה את הבדיקה

ללא אלחוש כלל. היא בכתה וזעקה מרוב כאב אך אף אחד לא חש לעזרתה. רק בתום הפרוצדורה הרופא אמר: "עכשיו הבנתי".

זו בדיוק ההפרדה בין גוף לנפש. גם אם הכאב הפיזי פג בסופו של דבר, חוויות תוקפניות ומשפילות כמו זו יכולות ליצור פוסט טראומה שתחייב טיפולים פסיכולוגיים ארוכי טווח. מעבר לנזק שנגרם לאשה עצמה, אין ספק שתוצאה כזו מעמיסה על מערכת בריאות הנפש, חסרת המשאבים גם כך. אין שום היגיון בפתרון בעיה רפואית אחת שמייצר בעיה רפואית אחרת.


ייתכן שהבעיה נובעת מכך שבבתי הספר לרפואה יש מעט מדי קורסים על תקשורת עם מטופלות ויחס רגיש בעת פרוצדורות אינטימיות. אבל גם זה לא מספיק, אלא יש צורך בכך שהיחס הרגיש יונחל לעומק כשהוא יינתן בשטח ולא בתיאוריה, כדוגמה אישית של הרופאים הבכירים שמנחים סטודנטים בשנים הקליניות ובהתמחות.

האמירה "רופאים לא אמורים להיות פסיכולוגים" היא טיעון נפוץ שנשמע בתגובה לכך שהמערכת מאותגרת בשל חוסר הרגישות שלה. נכון, רופאים הם לא פסיכולוגים, אך מצופה מהם לגלות יחס אנושי ולראות באשה המטופלת מכלול של גוף ונפש שאי אפשר להפריד ביניהם. לכן, חייבת להיות הבנה שגילוי אמפתיה למטופלות אינו עניין של נימוסים אלא הוא חלק מהותי מהצלחת הטיפול עצמו. מחקרים רבים מוכיחים שאמפתיה יזומה על ידי הרופא המטפל מחזקת את האמון שנותנת בו המטופלת, ומעודדת אותה לשתף אותו בפרטים רפואיים קריטיים שמסייעים לו להבין את התמונה המלאה ולהעניק לה טיפול מדויק.


לא הכול גרוע, וישנם רופאים ורופאות רבים שדווקא מנסים לקדם אקלים חדש הקשוב לצרכים הייחודיים של נשים במערכת הבריאות. המנהיגות והכוח שיצברו יכריעו אם יחול שינוי או שהליקויים ימשכו מכוח האינרציה. ברור לנו שכמו בכל מרחב ציבורי לקבוצות כוח שונות יש אינטרסים שונים, והתפקיד שלנו הוא להעצים את קבוצת הרופאים הזו ולתת לה את הגיבוי הציבורי הדרוש.

נעשה את זה מפני שאנחנו רוצות לפגוש עיניים שרואות את המצב שלנו, אוזניים ששומעות את הקשיים שלנו, לב אמפתי להיסטוריה שלנו וידיים שיהיו עדינות כלפינו, רגישות וקשובות לקצב שבו אנחנו מסוגלות לתת לרופאים לגעת בנו. יחס אנושי הוא לא רכיב אישיותי יוצא דופן אלא מעין שריר שאפשר לאמן, והגיע הזמן לקדם אותו בסולם סדרי העדיפויות של עולם הרפואה.


דפי רהב הס היא פסיכולוגית קלינית מומחית העוסקת בתחום בריאות נפש האשה

מיטל בנשק היא סמנכ"לית קרן בריאה, המקדמת זכויות נשים במערכת הבריאות